3 דרכים פשוטות להפסיק לכעוס ולהתפרץ על הילדים ולהצטער כשהם ישנים

כל הורה מכיר את ההרגשה: אנחנו כועסים, מתפרצים על הילדים שלנו, ובלילה כשהילד ישן, אנחנו מלטפים אותם ומצטערים על התקרית. שרונה כהן, מומחית בחינוך (M.A) מסבירה איך להפסיק להתפרץ על הילדים ולהצטער ולמגר את התופעה אחת ולתמיד.

(fotolia)

זה מתסכל וצובט אותנו בכל פעם מחדש. אף הורה לא בוחר בזה, אבל זה קורה לנו שוב ושוב – הילד עושה משהו שמכעיס אותנו מאד, אנחנו מתפרצים, צועקים, מטיחים בו האשמות ובסופו של דבר מתחרטים כשמאוחר מידי. וזה קורה למרות כל ההבטחות שלנו לעצמנו שבפעם הבאה  נצליח בוודאות לשלוט בעצמנו גם אם הילד יעשה משהו שמכעיס אותנו מאד.

שרונה, מה המקור האמיתי לרגשות האשמה הקשים האלו?

אנחנו מרגישים לכודים בין הרצון שלנו להיות הורים טובים, לבין תחושת הכעס שמציפה אותנו ושגורמת לנו להתפרץ. אני קוראת לזה “הקונפליקט ההורי הנפוץ”. ההורות המסורתית שבה התגאו ההורים שהם “מקדישים” את חייהם לילדים, והם אכן היו פנויים יותר בתרבות בה הם חיו, מעמת אותנו עם הרצון שלנו לממש את עצמנו בתקופה שבה אנו חיים. ריבוי העצות והמידע שסביבנו שמדבר על הנאה במשפחה, שמחה וסיפוק ודורש מההורים להיות משוחררים, יותר קשובים וגם להצליח בחייהם האישיים ו..לחייך בסוף היום, רק מעצימים את תחושת האשמה כשאנחנו לא מצליחים להרגיש ככה או כשעולות בנו תחושות תסכול וכעס.

אז למה אנחנו נופלים בפח הזה בכל פעם מחדש למרות שאנחנו מודעים לכך שהוא מזיק לכולם?

הכעס שמתעורר עולה בגלל שינוי כימי בגוף. הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול שהמוח מפריש, בלי שיש לנו יכולת שליטה על כך, מעוררים תגובות פיזיות כמו- פעימות לב, נוקשות שרירים, כאבי בטן או נעילת לסתות. אם אנחנו לא עוצרים כדי ללמוד מה קורה לנו בזמן כעס כדי לזהות אותו בזמן לפני שהוא מגיע ויוצא משליטה, אנחנו ניפול בזה שוב ושוב. אם ניקח לדוגמא מקרה נפוץ כמו כשהילד שופך את המיץ בדיוק אחרי שסיימנו לשטוף את הרצפה ואנחנו אומרים לו: “עוד פעם שפכת? אתה כל הזמן עושה את זה! אולי תשים לב כבר למה שאתה עושה? מתי תלמד להיזהר?

או כשהוא מבקש שניקח ממנו את עטיפת הסוכריה בדיוק כשאנחנו מרימים את שקיות הקניות, אין לנו מקום בידיים ואנחנו בקושי נושמים, כל מעשה כזה שמתפרש אצלנו כחוסר התחשבות מצידו מעורר מיד את התגובות האלו אצלנו. אנחנו נגיד לו כל מה שאנחנו חושבים עליו באותו רגע: “נראה לך? איך אתה לא רואה שאני לא מסוגלת להחזיק עוד משהו? חוצפה!” ואז, אחרי שמגיעים הביתה, מניחים את השקיות, שותים כוס מים… והכעס מתפוגג ונשארת תחושת האשמה. אנחנו מתקשים לעצור את התגובות האלו עד שאנחנו נרגעים, כשההורמונים התפוגגו בגוף ואז אנחנו מבינים שטעינו אבל אז כבר מאוחר מידי.

אבל זה באמת מעצבן מאד…. וחשוב לנו שהילדים שלנו ילמדו להתחשב ולהיות זהירים.

נכון. אנחנו אנושיים וזה באמת יכול להכעיס מאד את כולנו ואחרי כל התפרצות של כעס אנחנו מרגישים שנכשלנו. ש”אנחנו לא מספיק טובים”. שאנחנו פוגעים בהם רגשית או שהם יגדלו עם זיכרונות ילדות שליליים שיזיקו להם בעתיד. ואז אנחנו מלטפים אותם כשהם ישנים ודמעות חונקות את גרוננו מצער וחרטה. לכן המטרה הראשונה שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו היא לזהות את מה שקורה לנו בגוף כשהכעס מתחיל לעלות. אצל כל אחד יופיעו סממנים פיזיים אחרים, כדי שנוכל להגיב אחרת, חשוב שקודם כל נבין איך הכעס בא אצלנו לידי ביטוי. אם נוכל לזהות אותו ואת ההתנהגויות שהוא מייצר אצלנו, נוכל להתמודד איתו בדרך יותר אפקטיבית.

אז איך מצליחים להביע את מה שאנחנו מרגישים בלי לפגוע רגשית בילדים שלנו ובלי שנצא משליטה?

אנחנו יכולים להגיב בדרך לא פוגענית גם כשאנחנו כועסים. חשוב להבין – אנחנו בדרך כלל מגיבים באחת מהדרכים הבאות כשעולה בנו כעס: תוקפנות, שמירה בבטן או הבעה ותקשורת עצמית של הצרכים והתחושות שלנו ללא פגיעה באחר.

תוקפנות- היא תגובה הישרדותית למצבים שנראה לנו שמאיימים עלינו, הבעיה היא שלפעמים היא מופנית כלפי הילדים שלנו כי המוח מרגיש מאוים כשהם פוגעים בצרכים בסיסיים שלנו ואז הוא נפגע מהתוקפנות שלנו – פיזית (ממכה, דחיפה, צביטה, שאני מזכירה שהיא אסורה על פי חוק) או רגשית (מהשפלה, עלבון, איום, שהיא מזיקה לא פחות ואף יותר ממכה פיזית).

אנחנו מאשימים אחרים בכעס שלנו ו”מוציאים”  אותו עליהם כי אנחנו לא מרגיש בנוח עם הרגשות שלי ולא יודעים לתעל את הרגשות לאפיקים בלתי פוגעניים או לתקשר אותם אחרת.

שמירת הכעס בבטן– התרחקות, חוסר תקשורת, לא מדברים עם מי שהכעיס אותנו- אנחנו לא רוצים לבטא את הכעס ולכן אנחנו מדכאים אותו. זהו “כעס במסווה” – כעס שלא נראה לעין כלפי חוץ ואפילו מלווה בחיוך אך בתחושה פנימית של לחץ ועצבים. הכעס הזה עלול להתבטא גם במחלות פיזיות בהמשך. אנחנו רוצים להיות “נחמדים” אבל שוכחים שהילדים מרגישים את האנרגיה והתחושות האמיתיות שלנו גם אם אנחנו מנסים להסתיר אותם מהם.

הדרך שאני מעודדת הורים להכיר ולהשתמש בה היא הבעת הכעס בתקשורת נכונה. זו דרך לא תוקפנית והיא מאפשרת להם להביע את עצמם בלי לשמור בבטן.

הורה שרוצה להימנע מתוקפנות כלשהיא כשהוא כועס כדאי שיתמקד במה שהוא רואה ומרגיש ובהשלכה של המצב. זו דרך שבה הוא מבטא את עצמו ב”מסר אני” ולא מטיח האשמות שאחר כך הוא יצטער עליהן. אפשר להגיד לדוגמא: “כשכל הצעצועים על הרצפה אני מפחדת שאחיך יכניס אותם לפה”. אגב, אפשר לומר את הדברים בטון מאד נחרץ וברור אבל לא דיברתי כאן עליו ב”מסר אתה” אלא על מה שראיתי והרגשתי ועל מה שעלול לקרות כתוצאה מהמצב ולכן אין סיבה שאתחרט מאוחר יותר.

הבנו שכולם כועסים לפעמים והכעס הוא רגש טבעי. אז איך את מסבירה את זה שמשהו יכול לעצבן אותי ובכלל לא להזיז למישהו אחר?

זו הנקודה הכי חשובה להבנה בכל הסיפור. בוא נשתמש בדוגמא מוכרת לכל ההורים- ערב, אמא ואבא יושבים בסלון, עייפים אחרי יום עבודה וזקוקים לשקט ומנוחה. אמא מבקשת מהבת שלה, בת 6, שתיכנס להתקלח. הבת אומרת “עוד מעט” ולא נכנסת להתקלח. 5 דקות עוברות, אמא שוב מבקשת והילדה אומרת “עוד כמה דקות”. כך במשך 20 דקות אמא שוב ושוב מבקשת, אבל מרגע לרגע מאבדת סבלנות עד שהיא צועקת בקול רם: “כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?!”. אמא מאוד כועסת ובאה לאבא ואומרת: “אני משתגעת ממנה! זה לא מוציא אותך מדעתך?”. אבא מחייך ואומר: “לא, בסוף היא תתקלח”.

איך יכול להיות שבאותה הסיטואציה, אמא מתעצבנת ואבא לא? זה קורה מסיבה מאד פשוטה שאם מבינים אותה אפשר ברגע אחד להפסיק לכעוס ולהתפרץ: זה קורה בגלל הקול הפנימי שלנו. האמת היא שאמא ואבא מפרשים את המצב אחרת לגמרי. אם היינו נכנסים לראש של אמא, בטח היינו שומעים מחשבות כמו: “היא אף פעם לא מקשיבה לי”, “תכף מאוחר ואז היא תלך לישון מאוחר ולא תקום בבוקר”, “תמיד היא עושה מה שהיא רוצה”, “לא חינכתי אותה מספיק טוב”, “הבת של גליה השכנה בטח מיד מקשיבה לה..” אם היינו נכנסים לראש של אבא היינו שומעים משפטים אחרים לגמרי, למשל: “מה הלחץ על המקלחת, מקסימום שלא תתקלח יום אחד”, “בטח היא תסיים לצפות בתכנית ואז היא תיכנס”, למעשה מה שמבדיל בין התגובה של אמא לתגובה של אבא זה המחשבות שיש להם בראש. האירוע הוא אותו אירוע אבל המחשבות והפרשנויות שלנו הן שונות ולכן התגובה של כל אחד היא שונה.

המחשבות האלו והדיבור הפנימי הזה מחלישות, מרוקנות מאנרגיה, ומעלות רגשות עזים יותר של תסכול, חרדה וכעס.

פעמים רבות יש לנו גם נטייה להסיק שאם משהו קורה פעם אחת סימן שהוא נכון לתמיד. אם הילד לא עשה מה שאמרתי מיד, אז יש לנו בעיות התנהגות, אם חזרתי על מה שאמרתי עוד פעם אז הוא אף פעם לא מקשיב… רואים את הדברים בשחור או לבן…או כסוג של קטסטרופה.. אלו מחשבות שמעצימות את התסכול וגורמות לנו לכעוס יותר.

(fotolia)

ומה חשוב לעשות כדי להימנע מהתפרצות ומדיבור פנימי שלילי?

הדרך שבה נפרש את האירועים, הדיבור הפנימי שלנו, הוא זה שבעצם קובע איך אנחנו מרגישים. ראינו שאמא עצבנית ואבא רגוע לגמרי. כלומר, התגובות שלהם היו שונות כי הם פירשו שונה את אותו האירוע.

האמת היא, שאם הייתי שואלת את אמא למה את כועסת? היא בוודאי היתה אומרת “כי הילדה לא מקשיבה לי”. רובנו היינו עונים כמוה. אבל מהדוגמה שראינו אנחנו מבינים שלא הילדה עצבנה את האמא אלא המחשבות של האמא יצרו את הכעס וגרמו לה להגיב כפי שהגיבה (לצעוק על הילדה).

והוכחה לכך היא שיש לנו ימים טובים ומצב רוח מרומם ואנחנו לא נכעס או נתפרץ אפילו שזו תהיה אותה הסיטואציה ובימים שצורך שלא לא מתמלא (אפילו אם אנחנו רעבים או עייפים) אנחנו כועסים על דברים מיד.

וזה משהו שחשוב לזכור- אף על פי שאנחנו חווים את התגובות כאוטומטיות וכבלתי נשלטות- זה לא נכון!! יש לנו את היכולת להגיב גם באופן שאינו אוטומטי. ואחד השלבים הכי חשובים בתהליך הזה הוא העצירה. לפעמים העצירה גורמת לנו להבין שהמציאות שונה ממה שחשבנו וש”הסיפורים” הם רק אצלנו בראש.

ואז חשוב להתבונן. ההתבוננות מאפשרת לנו לראות דברים שלא ראינו קודם. גם על הסיטואציה ועל המעורבים בה וגם על עצמנו פנימה ולזהות למשל את האמונות שלנו שהן הטריגר לדיבור הפנימי.

כך אנחנו ננהל את הסיטואציה ואת הכעס ולא ההיפך.

ומה באמת יכול לעזור לנו לנהל את הכעס במקום לתת לו לנהל אותנו?

אז הדבר הראשון הוא לעצור מיד כשאנחנו מזהים את הסימנים הפיזיים מתחילים להופיע. ואז להקשיב לדיבור הפנימי השלילי האוטומטי ולשנות אותו לדיבור פנימי אחר – מחזק. למשל אני יכולה להגיד לעצמי: “את יכולה להתמודד עם המצב בלי להתפרץ, כבר הצלחת בעבר” או “לא תמיד זה מה שהבת שלי עושה”.

חשוב להבין שכעס הוא רגש שמתעורר הרבה פעמים בגלל רגשות שקדמו לו ושלא קשורים לאירוע – כמו למשל תחושת כישלון שלנו שחווינו באותו היום, פחד כלשהו וכו’. לכן חשוב שנברר האם אנחנו עדין סוחבים רגשות קודמים שאינם קשורים לאירוע ובצורה מודעת ננסה להפריד אותם ממה שקורה באותו רגע.

דרך נוספת היא פשוט לקחת “פסק זמן”. אפשר לומר: “אני ממש כועסת עכשיו ואני צריכה להירגע” ולהתרחק מהסיטואציה. אחרי שניתן לכל הורמוני הסטרס להתפוגג ונשנה את הדיבור הפנימי, נחזור רגועים יותר ונוכל לנהל את הסיטואציה בדרך שלא נצטער עליה. אחת מהשאלות שאני נוהגת לשאול את עצמי במצבים האלו היא- איך האמא שאני רוצה להיות היתה מגיבה עכשיו..? זו שאלה שמחזירה אותי לערכים שאני רוצה לפעול לפיהם בחיי.

פסק הזמן מאפשר גם לילדים לחשוב על מה שקרה ולהתחרט במקום להיות עסוקים בהתגוננות.

והדבר החשוב ביותר הוא למצוא את האמפתיה בתוכי – לעצמי ולילדי שלי ואת החמלה שבנו ולהגיב אחרי שהתחברנו אליהן שוב.

בספר דיגיטלי שכתבתי להורים, אני מספרת איך אני מיישמת את הכלים המנטליים האלו בהורות מול הילדים שלי, ניתן להוריד אותו בלחיצה כאן – “איך מגדלים ילדים מצליחים ומאושרים”.